לונלי פלג המטייל הישראלי 

לא הרבה אנשים יכולים להגיד שהם הגשימו את החלום שלהם. קוראים לי פלג כהן, אני  בן 34 והגשמתי את החלום שלי-  לטייל ביותר מ- 100 מדינות. היום אחרי 13 שנים בדרכים ו 133 מדינות החלום שלי הוא לבקר בכל המדינות בעולם שאפשר להיכנס אליהם עם דרכון ישראלי (אין לי דרכון זר) , ולהפוך לישראלי הראשון שמבקר בכל המדינות בעולם! 

החלום שלי התחיל לפני 13 שנים. ישבנו אחותי התאומה ואני במרפסת של אמא, ואמרתי לה שאני רוצה לטייל ב-100 מדינות ובכל היבשות. “אם זה החלום שלך אני בטוחה שתגשים אותו”, אמרה – וצדקה.

אנשים תמיד שואלים אותי אם זה לא קשה לטייל מסביב לעולם במשך כל כך הרבה שנים בלי בית, רכוש, יציבות כלכלית, משפחה, זוגיות קבועה או חברים. ובכל פעם אני עונה את אותה התשובה – לכל דבר יש מחיר: כל עוד תסכימו לשלם אותו – אז תהיו מאושרים. 

אחרי שלוש שנים שבהן הייתי לוחם בגדוד 51 של גולני, הרגשתי את הצורך לצאת ולכבוש את העולם. זה התחיל בטיול בתאילנד שהמשיך לנפאל, לאוס, אוסטרליה וניו זילנד. לאחר שנה של חופש, טיולים, מסיבות, התנסויות, גילוי עצמי, תרבויות חדשות ונופים עוצרי נשימה חזרתי לארץ מבלי לדעת מה צופן לי העתיד.

מיד לאחר שחזרתי לארץ פרצה מלחמת לבנון השנייה וגויסתי בצו-8. לאחר כמעט חודש של לחימה בלבנון וגבול הצפון הרגשתי את הצורך לחזור ולצאת לגלות את העולם. לאחר המלחמה חיבקתי את אמא , אמרתי לה שמגיע לי עוד טיול אחרי צבא וטסתי לקנדה. 

ככל שהזמן חלף, גיליתי שצבירת רכוש לא באמת תעזור לי להיות מאושר יותר. החלטתי שמעכשיו אני אוסף זיכרונות ולא “דברים”. בארץ החברים התחילו ללמוד, לשכור דירות ,לקנות מכוניות, ריהוט וסמארטפונים. בזמן הזה המשכתי להסתובב ולטייל בעולם. ככל שצברתי פחות “חפצים” – כך הרגשתי יותר מאושר, הפסקתי לקנות בגדים חדשים או נעליים כשלא הייתי זקוק להם באמת. 

את החינוך שלי רכשתי בדרכים, את ההשראה שלי אני מקבל מהאנשים שאני פוגש לאורכן. למדתי להתפרנס מעבודות מזדמנות, לרכוש חברים חדשים וללמוד מהתרבויות המקומיות, השונות בתכלית מהתרבות ה”מערבית” שלנו. התיק שלי הפך להיות ביתי, למדתי לבשל וכל קורת גג שהוצעה לי התקבלה בברכה. הפכתי לנווד ולמדתי לחיות מטוב ליבה של הדרך והאנשים. 

מקנדה המשכתי למרכז ודרום אמריקה, וכאשר הגעתי לברזיל החלטתי לטוס ליבשת הכי פראית בעולם – אפריקה. הופתעתי לגלות שדרום אפריקה היא מדינה מערבית בהרבה מובנים. הנפש שרעבה להרפתקאות הסתפקה לעת עתה במסיבות טבע, פסטיבלים ונשים יפות. ככול שחלף הזמן התעורר בי יצר ההרפתקה. שמעתי את רוחות הצפון קוראות לי וכך עשיתי. ככול שטיילתי צפונה, התגלתה לי אפריקה האמיתית, הפראית. שבטי לוחמים בקניה, ספארי עם מאות חיות טורפות, מפלי ויקטוריה, חופים בתולים במוזמביק, כפרים קטנים ללא חשמל ומים במלאווי, יערות ענק באוגנדה ותרבות עתיקת-שנים באתיופיה.

לאחר כמעט שנתיים של טיולים ברחבי אפריקה, נסעתי לטייל באירופה – היבשת הכי קטנה בעולם אך כל כך שונה וצבעונית. יוון התוססת, נורבגיה הירוקה, ספרד ופורטוגל שהזכירו לי את הבית. מועדוני ענק בברלין, אוכל רומני, חופים בקרואטיה, התרבות הסוחפת של הבלקן וכפרי אבן קטנים בבוסניה.

הגעגועים למזרח גברו, ומצאתי את עצמי בהודו לכמה חודשים. הייתי לצמחוני, למדתי חסידות והתענגתי על ההרים הירוקים. מהודו, הגעתי להונג קונג, שם עמדתי מתחת לגורדי שחקים שנגעו בשמיים. משם המשכתי לטיול בסין ומונגוליה (המדינות הכי יפות בעולם). לאחר מכן המשכתי לעלות צפונה, לרוסיה הקרירה, וחציתי אותה ברכבת הטרנס-סיבירית. “גלשתי” על ספות, שחיתי בימת בייקל וגיליתי את האירוח הרוסי, שכלל בעיקר אוכל טוב, מסיבות והרבה וודקה.

ככל שראיתי יותר כך רק גדל תאבוני והרגשתי שאחרי כמעט שבע שנים בדרכים אני מוכן לטייל במערב אפריקה, וזאת למרות שלא הצלחתי למצוא כמעט שום מידע על החלק הפראי הזה של העולם.

ידעתי שבתור ישראלי אין לנו צורך בוויזה לסנגל, אז קניתי כרטיס טיסה לכוון אחד למדינה הכי קצבית באפריקה, וקיוויתי שאוכל להמשיך ולטייל משם. הרעיון היה להמשיך ולטייל דרומה כמה שרק אפשר. חלפו יותר משלושה חודשים וחציתי את מערב אפריקה אך ורק דרך היבשה!

בליבריה הקמתי את האוהל שלי על החוף הלבן ודגתי דגים לארוחת הערב. בגינאה נעצרתי ונחקרתי למשך שעות ארוכות, בחוף השנהב ישנתי בשכונה הכי מסוכנת באביג’אן ורכשתי חברים חדשים. בסיירה לאון פגשתי ילדים-חיילים, ישנתי בווילה מטורפת ואפילו ביקרתי בארמון של הנשיא.

בגאנה נאלצתי להאט קצת את הקצב כיוון שחליתי במלריה קשה וטיפוס הבטן, ואחרי ימים של מאבק קשה בבית החולים הקטן הצלחתי לקום מהמיטה ואפילו הפכתי לשליח מיוחד לירושלים: לקחתי איתי פתקים לכותל המערבי מאותם אנשים טובים שפגשתי לאורך הדרך, ושמעו על קסמו של הכותל שלנו.

לאורך השנים עיצבתי גינות, מכרתי ציורים, בישלתי ואפילו פיניתי שלגים במינוס 30 מעלות. את כל החוויות שלי אני משתף עם העולם בדף הפייסבוק שלי ״לונלי פלג״, שבו אני מעלה צילומים, סיפורים וסרטונים מהמסע.

בשנה האחרונה התחלתי לעבוד על הספר שלי. אני כותב בחדר העבודה האהוב עלי – בדרכים. כתבתי על גבי משאיות ברחבי אפריקה, בחופים של קמבודיה אחרי לילה פרוע ועם כאב ראש נוראי, על ספה של חבר בברלין, בהרים המושלגים של הקווקז, באוטובוסים ישנים, בהוסטלים רועשים ובשדות תעופה. הספר מספר את סיפור החיים שלי, על האנשים שפגשתי בדרך, על אהבה ובחורות, על נופים שכל ניסיון לתאר אותם יהיה כפירה באמת, על רגעים של אושר ושל בדידות, וכמובן תובנות רבות בחייו של הנווד.

הייתי יכול לספר לכם עכשיו על הדוגמנית מיוהנסבורג שנהגה במרצדס ספורט שחורה, על “נסיכה” שהכרתי ליד הבריכה ושברה את ליבי, על אהבות ואכזבות, סיפוקים וריגושים. הייתי יכול גם לספר על הפסטיבלים באמצע המדבר באווירת שנות ה-60, על אנשים החובשים מסכות צבעוניות ורצים עירומים מסביב למדורות גדולות, על מופעי אש ותחפושות משונות, על שקיעות אדומות שלא נגמרות ועל משקאות שנרקחו במרתפים אפלים. אבל נראה לי שעדיף לחכות לספר.

כאשר טיילתי בפיליפינים המדינה ה-100 שלי, התרגשתי מאוד שהצלחתי להגשים את החלום שלי בזכות עבודה קשה, עקשנות, דבקות במטרה, חוכמת חיים שרכשתי לאורך הדרך ובעיקר הרבה השגחה (למאמינים מביננו).

כאשר דברתי עם אמי בטלפון, היא אמרה לי שהיא גאה בי מאוד! אבל עכשיו אני אצטרך למצוא חלום חדש. הדבר היחידי שידעתי, הוא שאני רוצה להמשיך לטייל בעולם ולהכיר אנשים חדשים. ואכן מספר ימים חלפו ומצאתי חלום חדש, או יותר נכון החלום מצא אותי.

בערב פורים הלכתי לבית חב״ד במנילה, שם פגשתי שלושה אנשי עסקים צעירים ממיאמי שבבעלותם חברת רהיטים גדולה בארצות הברית. הם שמעו את סיפור החיים שלי והתרגשו והתרשמו מהדרך שבחרתי לחיות את חיי.

למחרת נפגשו שוב והם הציעו לי הצעה שלא יכלתי לסרב לה, הצעה שתהפוך להיות החלום החדש שלי – להיות הספונסרים של הפרויקטים לנזקקים של ״לונלי פלג״ ולי תהיה היכולת לטייל בעולם ולעזור לאנשים שאני פוגש לאורך הדרך.

את הפרויקט הראשון הקמתי ב”הר העשן״ השכונה הכי ענייה במנילה שבפיליפינים. למען האמת השכונה היא בעצם המזבלה העירונית, שם חיים קרוב ל-700 משפחות בלי חשמל, מים זורמים, חינוך, מענה רפואי או הגיינה בסיסית.

ביחד עם ארגון מקומי שפועל שם פיתחנו תכנית שבה הילדים העניים ביותר בשכונה (יתומים, אמא שעובדת בזנות או מכורה לסמים) יוכלו לקבל חינוך ומזון מזין בכל יום כשהם מגיעים לגן או לבית הספר. כיום כשהפרויקט כבר רץ ומניב פירות הארגון המקומי מגייס כספים מסביב לעולם עם הסרטון תדמית שהכנתי להם. ככה הפרויקט ממשיך לתחזק את עצמו גם אחרי שהפסקנו לתמוך בו כלכלית.

חייתי בשכונה שלושה שבועות, התנדבתי עם הילדים ונקשרתי אליהם מאוד. היה שם חם ומסריח, האוכל היה אורז דלוח, ומקלחת טובה לא היה משהו פשוט להשיג. אך עדיין הסיפוק שקיבלתי מהילדים האלה ומהעזרה שנתנו להם היה עצום בהרבה מהסיפוק להגשים את החלום שלי לטייל ב- 100 מדינות. קמתי בכל בוקר מוקדם ושמחתי שהאש שהניעה אותי במשך כל השנים בדרכים חזרה לבעור בתוכי.

לאחר מכן הקמתי פרויקט עם בית חב״ד בקוראיה, ביקור אסירים יהודים ביפן, סיפקנו בגדים ללוחמים של גולני גדוד 51 (הגדוד שאני שירתתי בו) בזמן המבצע בעזה, התנדבתי בבית יתומים יהודי קטן באוקראינה שנפגע מהמלחמה וקיבל אליו מאות פליטים. כרגע אני בקמרון, מערב אפריקה בונה בית ספר יסודי. כאשר אנשים שמענו שאני טס למערב אפריקה כולם אמרו לי אל תטוס! בשלב הזה כבר הפסתקי להקשיב למה שיש להם לומר אבל המילים הבאות חזרו על עצמן – אבולה, בוקו-חראם, חטיפות, מלחמת אזרחים.

נכון שקמרון היא אחת המדינות העניות באפריקה, עם כלכלה כושלת ,שחיתות בכל מקום ואין ספור בעיות בתוך המדינה ועם המדינות השכנות שלה. אך הבעיות האמתיות שאנחנו נתקלים בהן, ומקשות עלינו לבנות את בית הספר הם דברים אחרים לגמרי!

חוטב העצים שלא סיפק את המשלוח כמו שסוכם, משלוחים של חומרי בניה מגיעים במידות הלא נכונות, איכות נמוכה של המוצר המקומי (אנחנו מכינים את הבלוקים שלנו בעצמו) וכמובן העובדה שאין פה בכלל מכונות והכל נעשה ביד- חפירה של היסודות, חציבת באר, הכנה של הבטון, חיתוך העצים וכו׳….

כמובן שהמטרה שלי לאחר שנסיים לבנות את בית הספר היא להמשיך לעבוד עם הארגון באופן רציף ולהביא לפה מתנדבים מישראל שילמדו את הילדים.   

ֿהמטרה שלי להמשיך לטייל בעולם ולהנות, להכיר תרבויות חדשות, להתענג על נופים בתוליים, לחשוף סיפורים חדשים. לעזור לאנשים שאני פוגש במסעות שלי מסביב לעולם, וכמובן להמשיך וללכת בדרך שלי!

ֿדרך דף הפייסבוק שלי ״לונלי פלג ״ תוכלו לקחת חלק פעיל בפרויקטים שלנו, לתרום ואפילו להתנדב יחד איתי. אני מאמין שיש אנשים רבים בעולם שרוצים לעזור אך לא יודעים איך, או אולי פוחדים שהתרומה שלהם לא תשנה דבר. בעזרת המסע שלי אשתדל לעזור ולהיות חלק פעיל במשהו גדול, ולתת מעט ממה שיש לי לאלו שזקוקים לזה באמת.

לאחר מכן המשכתי לטייל בטייוואן, קוריאה ויפן, אירופה, קמרון, מרכז אסיה ועכשיו חזרתי לטייל בדרום אמריקה מפה אני מקווה להמשיך צפונה ולהגיע עד אלסקה. המטרה שלי להמשיך לטייל בעולם וליהנות, להכיר תרבויות חדשות, להתענג על נופים בתוליים, לחשוף סיפורים חדשים. לעזור לאנשים שאני פוגש במסעות שלי מסביב לעולם, לנסות ולתת השראה לאנשים, להמשיך וללכת בדרך שלי, לבקר בכל המדינות בעולם ולהיות הישראלי הראשון שעושה זאת. 

לונלי פלג המטייל הישראלי,  יומנו של נווד.