יום בחייו של נווד

אצלי שום דבר לא בטוח. אני לא יודע איפה אני אשן, מה תיהיה הארוחה הבא שלי ומתי, מה אני אעשה , איפה אני יהיה ואת מי אני אפגוש. למען האמת לפעמים אני אפילו לא יודע באיזו מדינה אני אסיים את יום הנדודים שלי. אפילו דברים שאני חושב שהם בטוחים משתנים פה כל יום. הבנק שעבד היום לא בטוח יעבוד מחר, השגרירות שנותנת ויזות היום לא בטוח תיתן מחר, ואפילו הבחור עם החנות הקטנה של הלחם הטרי בפינה לא בטוח שהוא יעמוד באותה הפינה מחר. אלו הם חייו של הנווד.

הכל משתנה פה, שום דבר לא בטוח. ככה שאין ממש סיבה לעשות תוכניות כי גם ככה יש סיכוי טוב מאוד שהם השתנו. את הטיול במערב אפריקה התחלתי עם כרטיס טיסה בכיוון אחד לסנגל, ומסנגל אך ורק דרך היבשה במוניות מקומיות וטרמפים, שהכיוון הכללי שלי הוא דרום. כמה דרום אתם שואלים? גם אני לא ממש יודע, כמה דרום שאפשר להגיע דרך היבשה עם הדרכון הישראלי. אז מה אני עושה במשך היום אתם שאולים חוץ מלנסוע הרבה לפגוש אנשים ולהסתבך לפעמים. שאלה טובה , בדרך כלל מה שבא. כבר כמה ימים שאני נמצא במקום על הים בלביריה שנקרה רוברטספורט. חופים יפים, יערות, צוקים, הרבה דייג, קצת אנשים. יש פה מלון קטן אבל הוא קצת יקר, שאלתי בחור מקומי אם אני יכול לפתוח את האוהל שלי על החוף, מתחת לעצי האגוזים בשביל הצל. הוא אמר שכן.

יום ראשון, 10 לפברואר (נראה לי)

קמתי בבוקר בסביבות 9 , ישבו מחוץ לאוהל שלי שלוש נשים מקומיות ודיברו . הם לא הכירו אותי ואני לא אותם אבל עדיין ברכנו אחד את השני בברכת בוקר טוב. דקה אחרי זה כבר הייתי בטוח המים הנעימים של האוקינוס רבצתי שם למשך שעה ,אולי יותר ואז יצאתי לשכב על החול החמים ולהתייבש. לאחר כמה דקות ניגשו אלי שני ילדים בני עשר עם מצ׳טה גדולה ושאלו אותי אם אני רוצה קוקוס טרי. קוקוס נשמע כמו רעיון טוב אמרתי להם, הקטן מבניהם רץ לעץ קוקוס הקרוב ובמהירות שלא תאמן טיפס על העץ וזרק מלמעלה שלושה קוקוסים. הילד השני קילף אותם עם המצ׳טה כמו אומן שמפסל בקרח, אני פחדתי שהוא יורד לעצמו אצבע או יד אבל תוך 5 שניות היה לי קוקוס מקולף ביד עם חור קטן מלמעלה לשתות את מי הקוקוס הקרירים. אמרתי להם שיפגשו אותי ליד האוהל שלי יותר מאוחר ואני יתן להם קצת כסף.

 אמצע היום התקרב והתחלתי להיות רעב. העיירה נמצאת חצי שעה הליכה מהחוף , הייתי יכול למצוא אוכל שם אבל ממש לא התחשק לי על ההליכה, והמלון שנמצא 500 מטר ממני יקר מידי. החלטתי לחזור לאוהל שלי ולשאול את הבחור המקומי אולי יש לו רעיון. כשהתקרבתי לאוהל ראיתי שהשלוש מקומיות עדיין שם, מדברות ואוכלות אגוזים שנפלו מהעץ ואיתם שני הילדים. שאלתי אם הן יכולות לפתוח לי אגוז אחד, משימה לא פשוטה בכלל. הגדולה מבינהן הסכימה, היא לקחה אגוז הניחה אותו על סלע גדול והתחילה לדפוק עליו עם סלע קטן יותר. אחרי כמה דפיקות האגוז כמעט נמעך לחולוטין. היא הגישה לי אותו ואני פשפשתי בפנים עד שמצאתי כמה חתיכות קטנות של אגוזים. לא ממש שווה את המאמץ אם אתם שאולים אותי, אבל בכל זאת אמרתי תודה. נתתי לילדים קצת כסף על הקוקוסים והם שמחו.

שאלתי את פרינס בעל המקום אם יש לו רעיון לאוכל הוא אמר לי מה שאני כבר יודע. ללכת למלון או לעיירה. שאלתי אותו אם הוא יכול לארגן לי בירה קרה, זה לא בדיוק אוכל אני יודע אבל זה יעשה את העבודה. אני יכול לשלוח את אחד הילדים לבר המקומי זה לא רחוק, הוא אמר. דולר לבקבוק קטן ודולר וחצי לבקבוק גדול. בקשתי בקבוק גדול. ( אני יודע שאתם חושבים שאני טורם לניצול הילדים באפריקה אבל ככה זה פה, ובתור נווד אני לא שופט או מבקר את התרבות המקומית אני מקבל אותה. בנוסף הם גם ככה לא הולכים לבית ספר, לפחות שירוויחו כמה גרושים לארוחת ערב) הבירה בהחלט עשתה את העבודה, ושוב מצאתי את עצמי בתוך המים הנעימים של האוקינוס. השעה הייתה צהריים והחום בחוץ היה קטלני.

לכיוון החוף התקרב קנו עם כמה מקומיים ובחור גדול ולבן עם ציוד צלילה, תארתי לעצמי שהוא יצא לצלול עם רובה כדי לתפוס דגים ורציתי לראות אם הוא תפס משהו מעניין. שתי בחורים לבנים חיכו לו על החוף וקיבלו את פניו של הצוללן. שהתקרבתי לקנו לא האמנתי למראה עיני, הצוללן מחזיק בכל יד לוקוס ענק וחבריו מצלמים אותו. שמעתי אותם מדברים, רגע אני מכיר את השפה הזאת- רוסית. מיד אמרתי ״ בלשוי״ (גדול) הם מייד הסתובבו וצחקו לא מאמינים למשמע אוזניהם . הם שאלו אותי מאיפה אני ואמרתי שמישראל. שלושתם חיילים רוסים באו״ם שהגיעו לפה לסוף שבוע. דיברנו קצת, והם הזמינו אותי להצטרף אליהם לאכול את הדגים הענקיים. גם הם נתנו לכמה ילדים לנקות את הדגים ,שמו אותם בתוך נייר כסף, שמן זית, תבלינים, שום ולימון. 20 דקות על האש. ארוחת מלכים. הם הזמינו עוד קרוב לעשרה אנשים לאכול מהדגים ועדיין נישאר. הצוללן אמר שהוא מעריך שכל דג היה בין 8-9 קילו. אכלו, שתינו, דיברנו צחקנו. הגיע הזמן לחזור למים!!!

 כשהשמש ירדה קצת ואיתה חום, יצאתי מהמים שבע ומאושר בחזרה לכיוון האוהל. נרדמתי לשעה קלה וכשקמתי ראיתי את פרינס ושאלתי אותו איפה יש טלוויזיה בשביל לראות את הגמר של אליפות אפריקה בכדורגל. בורקינה-פאסו נגד ניגריה. המקום היחיד עם טלוויזיה זה בעיירה, הוא אמר. הלכתי לעיירה עם השקיעה חצי שעה של הליכה נחמדה בעיקר בגלל העובדה שכבר לא כל כך חם בחוץ. הגעתי ״לבר״ שמשדרים בו את המשחק, חדר גדול עם 20 שורות של ספסלי עץ ישנים. הגעתי די מוקדם אז קניתי לי בירה בטמפרטורת החדר מהבר והתיישבתי על אחד הספסלים הראשונים. לקראת תחילת המשחק המקום כבר היה מלא עד אפס מקום והיה כל כך חם בפנים שהרגשתי כאילו אני משחק כדורגל.

חוויה משוגעת לראות את המשחק שם , כל בעיטה כולם קופצים כולם צועקים. מלא אמוציות וריח של זיעה מקומית אבל עדיף שאני לא היכנס לזה. ניגריה ניצחו 1-0. בדרך חזרה לחוף החלטתי ללכת דרך הים, השמיים היו מלאים כוכבים. פתאום אני שומע מוסיקה בערבית, המשכתי ללכת ובבר של המלון יש מסיבה עם מוסיקה חזקה בערבית. נכנסתי לבר, ובפנים קרוב ל 30 אנשים כמעט כולם לבנונים. ( במערב אפריקה יש קהילה ענקית של לבנונים ששולטים פה חזק בכלכלה, ובזכות זה די פשוט למצוא טחינה בכל סופר מקומי) היה בחור אמריקאי אחד שפגשתי מלפני, והחיילים הרוסים. הצטרפתי למסיבה עם הנרגילות, דגי ברקודה על האש, בירות , מוסיקה ערבית ולסיום קפה שחור. ממש הרגשתי בבית לכמה רגעים. למען האמת הם ממש לא הופתעו לשמוע שאני מישראל, ונראה שזה גם לא ממש משנה להם. אירחו אותי אירוח ערבי אמיתי כיד המלך, שתינו צחקנו דיברנו אכלנו. השעה הייתה קרוב לחצות הגיע הזמן ללכת לישון. השעה המאוחרת לא הפריע לאוהל להיות בטמפרטורה של האמר ממוגן בקיץ. האפשרויות זה לישון בטוח האוהל החם, או לפתוח את הדלת ולתת ליתושים לאכול אותך חי( עם אופציה למלריה). אחרי חצי שעה שהתבשלתי בתוך האוהל וכמעט נשברתי לפתוח את הדלת ליתושים הרעבים, נרדמתי.

יום בחייו של נווד.